***

בבית שלנו, שאנחנו גרים בו כבר כמעט שלוש שנים, התאהבתי במבט ראשון. זה היה הבית הראשון שראינו במסגרת החיפושים אחר בית גדול יותר שיתאים למשפחה שהתרחבה עם השנים, ואף שהיה ישן עם אמבטיות מזעזעות, מטבח נוראי, וחוט טלפון שעבר בתעלות פלסטיק לאורך הקומות, לא היה לנו ספק שמצאנו בדיוק את מה שחלמנו עליו. האור הרך שהאיר אותו, התקרות הגבוהות, והאקליפטוסים בחלונות המטבח – שבו את ליבי. לצד ההחלטה לרכוש את הבית, היה לנו ברור שלא נוכל להיכנס להרפתקה הכלכלית שדורש השיפוץ הגדול והמקיף שהבית זקוק לו. זאת לא הייתה תובנה קלה, בטח לא עבור מעצבת פנים שהדמיון שלה כבר עלה על גדותיו, והתיאבון רק גדל לנוכח הפוטנציאל הגדול…
אבל היה לי ברור שיש דברים שהם עקרוניים עבורי ולא אסכים להתפשר עליהם, ואם לא נוכל להגיע אליהם מיד, נעשה זאת בהמשך. נדרשה עבודת תכנון מעמיקה ויסודית של כל פינה ופינה בבית, פגישה עם אנשי מקצוע להבנת העלות הכוללת, קבלת הצעות מחיר, חידוד של סדרי העדיפויות; על מה נסכים להתפשר ולדחות למועד ב', ועל מה בשום פנים ואופן לא, ובניית תוכנית עבודה מסודרת, הבנויה לפי שלבים לאורך זמן, כשכל שלב מתבסס על השלב הקודם לו.
הרעיון היה לבצע בשלב הראשון את מה שהגדרתי כחיוני, ולעשותו על הצד הטוב ביותר, ולהשאיר לשלבים הבאים את החלקים האחרים שצריכים לעבור שיפוץ. התנאי לכך היה, שכל שלב שמבוצע, נעשה ביסודיות ובדיוק בדיוק לפי מה שאני רוצה, וכל שלב חדש, לא פוגע בשלב שכבר בוצע.
כך יצא, שיש חלקים בבית שכבר שופצו, והם נוחים ונעימים כפי שתכננתי, ויש חלקים אחרים שמחכים שזמנם עוד יגיע. והוא יגיע.
כעת למשל, עם היציאה מהסגר הקורונה, אני עסוקה בתכנון וביצוע של שלב נוסף, והוא מוסיף עוד נדבך לתהליך העיצוב של הבית. זאת דרך שיש לעבור, היא מלמדת סבלנות ואורך רוח, כבוד למה שיש ולמה שעובדים קשה על מנת להשיגו, והרבה נחת כשמצטרף ״וי״ חדש לרשימת הדברים שנעשו.